Гонтарь Геннадий

          רחל          

שוב יושב ליד השולחן.
שוב עייף אני משגרה.
מסתכל לצילום ישן,
בצילום – מאה שעברה.

עיירה יהודית – אפריל.
בית ישן, בחורה קטנה,
זאת אימי, לה קראו רחיל.
היא בת שתיים עשרה בתמונה.

אם פריחת הכלניות,
נשארה היא שם לתמיד.
לא הצילו אותה תפילות,
לא הושיע מגן דוד.

כל קרוביי שאזכור אכן,
כל אחד שעליו חושב,
מי הרחק מפה מזדקן,
מי בגֵיא הריגה שוכב.

שוב השחר – צבעו ארד,
מבשר על תנועת הזמן.
זו מאה עשרים ואחד,
דאגות מביאה לכן.

אך כל בוקר, תודה לאל,
עיר דוד קמה משינה.
נכדתי כאן, ושמה רחל.
היא בת שתיים עשרה השנה.

שתשמע רק שירי אביב.
לא תכיר לעולם דמעות.
מסתכלת היא מסביב,
בעייני אימי צעירות.

יעזרו לילדי תבל,
מעשינו וגם שכינה.
נכדתי כאן ושמה רחל,
היא בת שתיים עשרה השנה.