Гонтарь Геннадий

             סוף למדבר            

סוף למִּדבָּר, המעיין נִגלה פתאום.
סוף למִּדבָּר, ונוצצים באופק מים.
כשאלף אסיות כאן מפגישות עיניים,
אלפי שנים לא יתפזרו לשום מקום.

כן, סוף חל למדבר, אל הירדן יצאנו
בשַיָּרָה, מי – על גמלים, ומי – יחף.
שממה נגמרת, וגם עם, גם שבט אנו
הנמלטים מפני חולות וחום צורב.

סוף למִּדבָּר, שם בעבור כמה טִפּות
על שום דבר, על אף אחד לא חסנו
שממה נגמרת, אל נוה מדבר נכנסנו
וכאן דְבַר אלוהים זורם אל הפיות.

סוף למִּדבָּר, וכבר פרסנו את דגלינו
לקראת הקרב האין-סופי עמדנו דּם.
אך האמת נסתרת מעינינו
כן, סוף חל למדבר, אך חל רק בחלום.

Пустыня кончилась: вдали видна вода.
Пустыня кончилась: там, впереди, оазис.
Когда глаза в глаза глядят сто тысяч азий,
сто тысяч лет не разойдутся никуда.

Пустыня кончилась. Мы вышли к Иордану,
как караван, и на верблюдах и пешком.
Пустыня кончилась. И племя и орда мы –
гонимы жаждою и ветром, и песком.

Пустыня кончилась, где за глоток воды
и ничего и никого не жалко.
Пустыня кончилась – в оазисе не жарко –
и гласу Божьему мы подставляем рты.

Пустыня кончилась. Мы развернули знамя
и к бесконечной приготовились войне.
Но истины никто из нас не знает:
пустыня кончилась… но кончилась во сне.