את יחידה אצלי –
כמו סהר בנוף לילי,
כמו אביב בשנה,
כמו עץ בתוך ערבה.
אין עוד שנייה כזאת –
מעבר לכל נהרות,
מעבר לערפל,
אין בכל התבל.
כפור מכסה חוטים,
ערביים – את הערים,
עולה לו כוכב אחד –
הוא שיאיר לעד:
כשתשתולל סופה,
כשאפול על מיטה,
כשאנענע אני
את עריסת בתי.
הנה הנהר עשה
פנייה חדה כפרסה.
את יכולה לבחור –
ללכת או לחזור,
גם להחזיר חובות,
גם לחפש אהבות,
רוצה לעזוב – תלכי,
רק שתאירי לי!
Ты у меня одна, словно в ночи луна,
Словно в году весна, словно в степи сосна.
Нету другой такой ни за какой рекой,
Ни за туманами, дальними странами.
В инее провода, в сумерках города.
Вот и взошла звезда, чтобы светить всегда,
Чтобы гореть в метель, чтобы стелить постель,
Чтобы качать всю ночь у колыбели дочь.
Вот поворот какой делается с рекой.
Можешь отнять покой, можешь махнуть рукой,
Можешь отдать долги, можешь любить других,
Можешь совсем уйти, только свети, свети!
1964